בשעה שישראל נאבקת במלחמה על כמה חזיתות, כחצי מיליון ישראלים עם לקות ראייה נאבקים במלחמה שקטה משלהם - על הזכות לפרנסה בכבוד. המלחמה הנוכחית רק החריפה מציאות שהייתה קשה גם קודם: שוק תעסוקה שמפלה, תמיכה ממשלתית דלה, וחוקים שלכאורה אמורים לעזור אך בפועל מכשילים.
"במצב מלחמה אדם עם מגבלת ראייה עורך שקלול האם שווה לו לצאת מהבית, כשמדובר בסיכון מחושב מול תועלת כלכלית", אומרת אריאלה טוחולוב, בת 50 מבת ים, עיוורת כמעט לחלוטין. טוחולוב, אם ל-5 ילדים ושחקנית בתיאטרון נא לגעת, יודעת שהמשכורת שמרוויחים רוב העיוורים ולקויי הראייה פשוט לא שווה את הסיכון.
על פי נתוני השדולה לזכויות אנשים עם מוגבלות בכנסת, במלחמת חרבות ברזל נפגעו כ-350 לוחמים בעיניהם, 488 אזרחים ביקשו הכרה בלקות עיניים ו-125 נפגעי פעילות איבה ביקשו הכרה דומה. המספרים הללו מצטרפים לכ-25 אלף ישראלים המחזיקים בתעודת עיוור, מתוך כחצי מיליון עם לקות ראייה כלשהי.
אורן יצחקי, מנכ"ל נא לגעת, רואה את התמונה הרחבה. לקות ראייה במצב מתקדם, הוא מסביר, היא מגבלה שיוצרת תלות משמעותית - בעיקר בגלל חוסר הנגשה והיערכות מתאימה. "אפילו ביחס למגבלות אחרות, היא נחשבת למאוד דומיננטית מבחינת השלכותיה על התנהלות אורח החיים".
בין החוק למציאות
חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות במקומות עבודה קובע כי יש להעסיק לפחות 3.5% עובדים עם מוגבלויות במקומות עבודה של למעלה מ-100 עובדים, ולפחות 5% במוסדות ממשלתיים. המציאות? "זה מסתכם בפועל באחוז וחצי", מציינת טוחולוב במרירות.
"אולי אנחנו אלו שלא רואים, אבל בכל הנוגע לתעסוקה אלו דווקא החברה ועולמות התעסוקה שלא רואים את הפוטנציאל של אנשים עם מגבלת ראייה", היא אומרת.
חוק 'לרון' הוא עוד מכשול בדרך. אידן אור גיא, בן 37 מאשקלון, לבקן כבד ראייה שעובד כמלצר במסעדת החושך 'בלקאאוט', מתאר איך החוק שאמור לעודד אנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה דווקא "ממלכד" אותו. עם מגבלה של 6,000 שקל להכנסה לפני פגיעה בקצבה, הוא נקלע למלכוד: "אני בין הפטיש לסדן - כשאני יכול לעבוד, אבל במידה ועברתי את המינימום מגיע החוק 'דוקר אותי בגב' גם עם קנסות כבדים וגם עם הורדה בקצבה". המגבלה, הוא טוען, צריכה להיות לפחות 10,000 שקל כדי "להגביה מהותית את תקרת הזכוכית".
"אני כל היום מחשב שקל לשקל"
מאז פרוץ המלחמה, עבודתו של אבי סולומון כעצמאי נפגעה ב-60%. "האצן העיוור", כפי שמכונה בן ה-41 מבית שמש שזכה במקום השלישי באליפות אירופה, מוצא את עצמו במצב כלכלי בלתי אפשרי: "אני לא זוכה לקצבאות תמיכה ולא יכול להיעזר בביטוח לאומי ובמוסדות באופן מלא - למעט מענקים בסיסיים המסתכמים בפחות מ-5,500 שקל לחודש". עם הוצאות חודשיות של 8,500 שקל למשפחה בת 9 נפשות, החשבון פשוט ואכזרי.
הכאב הגדול ביותר של סולומון קשור לילדיו. "קשה לי להגיד להם 'אין לי' כששאר חבריהם מקבלים. בכל פעם מחדש שובר לי את הלב ברגע שהם רוצים לבלות עם חבריהם או לצאת לפעילות עם הכיתה או מבקשים דמי כיס לטיול השנתי או אפילו כדי לקנות נעליים". הלחצים הובילו אותו לאירוע מוחי, והוא מתאר מציאות קשה: "אני כל היום מחשב שקל לשקל ועסוק בחישובים, בחריגות מהמסגרת ובמינוסים. זה לחיות ולא לחיות".
"אנשים עם מגבלת ראייה מהפריפריה, כאוכלוסייה מוחלשת במיוחד, נפגעים מהריחוק פי כמה ביחס לאחרים", מדגיש יצחקי. רבים נאלצים לנסוע מרחקים ארוכים למקומות עבודה במרכז, ובזמן מלחמה המצב מחמיר.
המציאות היומיומית מתוארת בפירוט על ידי אור גיא: "אני נאלץ לעשות לבדי מרחק ארוך ומסוכן מאשקלון למרכז". אשקלון, הוא מציין, "סובלת ממדרכות וכבישים שבורים, שכונות לא גמורות ושבילי גישה לעיוורים שלעיתים מובילים לשומקום". התוצאה ברורה - "זה מאלץ לא פעם לקחת מוניות כדי לנוע ממקום למקום".
גם המוסדות התומכים באוכלוסיית לקויי הראייה נפגעו קשות. נא לגעת, מרכז היצירה הייחודי בנמל יפו, ספג קיצוץ של 30% בתמיכה הממשלתית. "אנחנו מתקשים לספק כעת לעובדינו נדבכים חשובים כמו הנגשה, הדרכה וליווי", מודה יצחקי.
"המדינה מצדה לא נותנת חכות, אלא זורקת פירורים", קובעת טוחולוב. לטענתה, כך אוכלוסיית לקויי הראייה נשארת לדשדש במקום, "במקום שנתפתח בזכות תכניות לטווח ארוך ויצירת תשתיות".
לעומתה, יצחקי מציע פתרון מקיף: צריך ליצור תכנית אסטרטגית של רפורמה לטווח הארוך, שתגובש בידי אנשי מקצוע ותספק אפיקי תעסוקה ועבודה חדשים - כולל בפריפריה. "חשוב במיוחד להיערך לשילובם של פצועי המלחמה שנכנסו למעגל", הוא מוסיף.
למרות הקשיים, רוח האנושית לא נשברת. סולומון מספר: "בסדנאות ובהרצאות המעטות כיום שאני עדיין מעביר, אני עדיין משתדל לשדר מסר אופטימי ולהתמקד בלמצוא את הטוב ולתת תקווה עם הפנים קדימה".
בעוד המלחמה נמשכת, המספרים מדברים בעד עצמם: 350 לוחמים נפגעו בעיניהם, 488 אזרחים ו-125 נפגעי פעילות איבה מבקשים הכרה בלקות ראייה. כולם מצטרפים לכחצי מיליון ישראלים שכבר מתמודדים עם המציאות הקשה הזו. "המדינה חייבת לראות אותנו", מסכם אור גיא, "ולאפשר לנו הנגשה טכנולוגית, כלכלית, חברתית ואנושית".