תוך כדי שהוא נלחם בעזה, סמל יואב שריקר, לוחם יהל"ם בן 21, קיבל בשורה קשה ששינתה את חייו: הוא אובחן כחולה סרטן. "קמתי בבוקר אחרי שסיימנו מסלול וראיתי גוש חריג בצד ימין של הלשון. הלכתי לרופא ביחידה והוא אמר לי שזו אפטה ונתן לי משחה. במשך שבוע מרחתי את המשחה אבל זה לא עזר וחזרתי שוב לרופא. הוא שלח אותי לרופא אחר שהפנה אותי לבית החולים שיבא. שם עשו לי ביופסיה וגילו סרטן ראש-צוואר".
כשהמלחמה פרצה, סמל שריקר היה במסלול ההכשרה של יחידת יהל"ם והוקפץ יחד עם הצוות לסבב לחימה של שלושה חודשים: "בשלב הראשון הוקפצנו לנחל עוז כדי לטהר את האזור ולחלץ פצועים וגופות. בהמשך המלחמה, נלחמנו גם ברצועת עזה. כשקיבלתי את הבשורה על המחלה הייתי בשוק. היו לי שבועיים של המתנה לתוצאות הביופסיה שבהם כבר עשיתי את החיבור בראש שיכול להיות שזה סרטן.
הגידול המרכזי היה בלשון ובאוקטובר גילינו שהגרורות התפשטו גם לריאות. הייתי צריך להחליט אם אני עושה הקרנות או לא. כשבחרתי בהקרנות, שאלתי את עצמי: מה אני עומד לעשות בנקודה הכי נמוכה של חיי?".
בעקבות שיחות עם מחלימים מסרטן, יואב הציב לעצמו מטרה גרנדיוזית: "החלטתי שכשאני מסיים את ההקרנות אני יוצא לריצה של 60 קילומטרים. רציתי לראות כמה רחוק אני יכול להגיע מנקודה מאוד נמוכה בחיי. שמעתי תיאורים מזעזעים והבנתי שאני אצטרך להתרומם מהתחתית".
"אף פעם לא רצתי 60 ק"מ, גם לא לפני המחלה", מתאר שריקר, "ההקרנות מנעו ממני לאכול וירדתי המון במשקל. ליום הריצה, הגעתי בנקודת פתיחה נמוכה מאוד. הבנתי שיש סיכוי שביום האחרון להקרנות – לא אצליח אפילו לצאת מהמיטה. אספתי צוות של אנשים קרובים אליי ואמרתי להם: אני לא יודע אם זה יקרה או לא – אבל תגיעו ביום שישי ונראה מה אפשר לעשות".
הנחת המוצא הייתה שחולה סרטן שרק סיים את ההקרנות לא יצליח לרוץ 60 קילומטרים: "לפני הריצה לא ישנתי, היו לילות לבנים בגלל ההקרנות. כשיצאתי לרוץ, הייתי בתת משקל ולקחתי משככי כאבים. לרוץ במצב שלי, מבחינה רפואית, זה משהו שלא אמורים לעשות. הריצה התחילה טוב, אבל אחרי 20 קילומטרים התחלתי להקיא. כשהגעתי לקילומטר ה40 כבר נפל לי האסימון שאני הולך להצליח. אחרי 12 שעות, סיימתי את הריצה", הוא מספר.
שריקר מסביר מה גרם לו לקבל את ההחלטה לרוץ 60 קילומטרים מיד אחרי שהוא מסיים סבב של הקרנות נגד הסרטן: "רציתי לראות כמה רחוק אני יכול להגיע מנקודת פתיחה מאוד נמוכה. בדרך כלל, אנחנו ניגשים לפעילות גופנית כשתנאי הפתיחה שלנו טובים. חשבתי: כמה רחוק אני יכול להגיע מתנאי הפתיחה הגרועים ביותר?".
לא פחדת?
"יש פחד, פחדתי מה יקרה אם? היה לי פחד למות. אבל כדי להיות אמיץ - אתה חייב לפחד. רציתי לקחת את הגוף שלי לקצה גבול היכולת. המסר שלי לחולי סרטן: נסה לשבור את השיא של עצמך. רובנו לא מבינים כמה אנחנו יכולים לסבול וכמה אנחנו יכולים לשאת עד שנגיע לקצה – גבול היכולת שלנו הרבה יותר רחוק ממה שאנחנו חושבים. הריצה קירבה אותי להבנה הזו".